היסטוריה של הווסת

היסטוריה של הווסת

אבל ראשית, איך הגיעו רפידות חד פעמיות לשלוט בשוק ההודי?

תחבושות היגייניות חד פעמיות וטמפונים אולי נראים חיוניים היום, אבל הם קיימים פחות מ-100 שנים. עד תחילת המאה ה-20, נשים פשוט דיממו לתוך בגדיהן או, היכן שהן יכולות להרשות זאת לעצמן, עיצבו שאריות בד או חומרי ספיגה אחרים כמו קליפה או חציר לכדי רפידה או חפץ דמוי טמפון.

רפידות חד פעמיות מסחריות הופיעו לראשונה בשנת 1921, כאשר Kotex המציא את הצלוקוטון, חומר סופג במיוחד ששימש כתחבושת רפואית במהלך מלחמת העולם הראשונה. אחיות החלו להשתמש בו כתחבושות היגייניות, בעוד כמה ספורטאיות נמשכו לרעיון להשתמש בהן כטמפונים. הרעיונות הללו נתקעו והחל עידן מוצרי הווסת החד פעמיים. ככל שנשים רבות יותר הצטרפו לכוח העבודה, הביקוש למוצרים חד פעמיים החל לעלות בארה"ב ובבריטניה, ובסוף מלחמת העולם השנייה, שינוי הרגל זה התבסס במלואו.

קמפיינים שיווקיים סייעו לקדם את הדרישה הזו על ידי הישענות רבה לרעיון ששימוש בחפצים חד פעמיים משחרר נשים מ"הדרכים הישנות והמעיקות", והופך אותן ל"מודרניות ויעילות". כמובן, תמריצי הרווח היו ניכרים. החד-פעמיות נעל נשים במעגל של רכישות חודשיות שיימשך כמה עשורים.

ההתקדמות הטכנולוגית בפלסטיק גמיש במהלך שנות ה-60 וה-70 הביאה עד מהרה תחבושות היגייניות וטמפונים חד-פעמיים להיות עמידים יותר לדליפות וידידותיים יותר למשתמש, כאשר יריעות פלסטיק ואפליקטורי פלסטיק הוכנסו לעיצובים שלהם. ככל שהמוצרים הללו הפכו יעילים יותר ב"הסתרת" דם הווסת ו"בושה" של האישה, המשיכה והנוכחות שלהם גברו.

רוב השוק הראשוני למוצרים חד פעמיים היה מוגבל למערב. אבל בשנות ה-80 חלק מהחברות הגדולות יותר, שהכירו בפוטנציאל העצום של השוק, החלו למכור מוצרים חד פעמיים לנשים במדינות מתפתחות. הם קיבלו דחיפה ניכרת כאשר בתחילת עד אמצע שנות ה-2000 חששות לגבי בריאות הווסת של נערות ונשים במדינות אלה ראו דחיפה מהירה של מדיניות ציבורית להטמעת תחבושות היגייניות. יוזמות בריאות הציבור ברבות מהמדינות הללו החלו להפיץ רפידות חד פעמיות מסובסדות או בחינם. רפידות הועדפו במידה רבה על פני טמפונים בגלל הטאבו הפטריארכלי נגד החדרת נרתיק ששוררים בתרבויות רבות.